פסק-דין בתיק עפ"א 12116-04-12

1.         לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת שרה שדיאור; המ"ש 39228-03-12), בו נדחתה בקשת המבקש להארכת מועד להישפט בגין קנס שהושת עליו בשל העסקת עובדים שלא כדין.

2.         בתמצית ייאמר כי המשיבה השיתה על המערער שני קנסות מנהליים, האחד על סך של 110,000 ש"ח בגין העסקה שלא כדין של 11 עובדים זרים מיום 22/4/04, והשנייה על סך של 30,000 ש"ח, בגין העסקה שלא כדין של 3 עובדים זרים ביום 25/8/04.

            רק ביולי 2007, הגיש המערער לתובע המוסמך בקשה להישפט, וזאת למרות שידע מלכתחילה לפי טיעונו כיום שהעובדים הזרים שנטען שהעסיקם לא היו עובדיו. אחר דחיית בקשתו, הגיש ביום 16/8/07, לבית הדין האזורי בירושלים, בקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, ובית הדין בהחלטתו מיום 5/5/08 דחה בקשתו לאחר שבחן אותה לגופה באשר העדר טעם מיוחד והצדק ראוי וסביר לאיחור הרב בהגשתה.

            חרף דחיית הבקשה כאמור, וחרף העובדה שהחלטת בית הדין קמא שצוינה לעיל הפכה לחלוטה משלא הוגש ערעור עליה, הגיש המערער בקשה נוספת לבית הדין האזורי, בגין אותם אירועים של העסקת עובדים זרים, ובקשתו נמחקה למעשה בחוסר מעש, בהחלטה מיום 1/8/10.

            למעלה משנתיים לאחר הדחייה המנומקת מיום 5/5/08 של בקשתו להארכת מועד להישפט, ביום 7/9/10, פונה המערער בשנית למשיבה בבקשה לביטול קנסות, מהטעם שהוא איתר את האדם והחברה שהעסיקו את העובדים הזרים שנטען שהוא העסיקם, ולבקשה צורף תצהיר. בקשתו זו נדחתה לגופה על ידי התובע המוסמך משהיא לא תאמה ועלתה בקנה אחד עם חומר הראיות שהיה בפניו (מכתב מיום 21/12/10).

            המערער שקט על שמריו חרף דחיית בקשתו על ידי התובע המוסמך, עד ליום 21/3/12, בו נתפס רכבו של המערער בהתאם להוראת המרכז לגביית קנסות ולמחרת, ביום 22/3/12, הוא הגיש בקשה נוספת להארכת מועד להגשת בקשה להישפט.

            בית הדין קמא דחה את בקשת המערער להישפט לאור הנסיבות שתוארו לגופה ומהטעם שמדובר בעניינינו בעדות כבושה.

3.         בא-כוח המערער טען כי תצהיר מר בדראן שהודה בהעסקת העובדים הזרים הינו ראיה חדשה המצדיקה הארכת המועד של הבקשה להישפט ואילו באת-כוח המשיבה טענה שאותה ראיה נבחנה לגופה ולא נמצא שהיא תואמת את חומר הראיות. לבד מזאת, מדובר באיחור ניכר שאינו מצדיק היענות לבקשה להארכת המועד להישפט.

4.         לאחר עיון בחומר התיק ובחינת טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. אכן, ככל שנמצאת בידי הנאשם ראיה חדשה, שלא ניתן היה להשיגה קודם לכן, יש לשקול האם יש צידוק בנסיבות המקרה למתן הארכת מועד להישפט. ברם, בנסיבות המקרה שלפנינו, לא מצאנו כי אכן תצהירו של בדראן מהווה צידוק כלל להיעתר לבקשה.

א.        הקנס הושת על המערער בשנת 2005. התצהיר שהושג על ידו הינו מ-2010. במשך חמש השנים הללו, יכול היה המערער קודם לכן לאתר את אותה ראיה. המערער במקרה שלפנינו - במקום שיפעל לאיתורה, ממתין ראשית כשנתיים וחצי עד להגשת הבקשה הראשונה להישפט, ומעבר לזאת, גם לאחר דחיית הבקשה על ידי התובע המוסמך בדצמבר 2010, ממתין כ-15 חודש עד להגשת בקשתו הנוכחית, וזאת נעשית בסמוך ומייד לאחר שנתפס רכבו על ידי המרכז לגביית קנסות.

ב.         התצהיר שהומצא לנו נבחן על ידי התובע המוסמך ולא נמצא בו צידוק לאור חומר הראיות שהיה בפניו לבטל את הקנס או להאריך מועד להישפט.

ג.         נותן התצהיר הינו אומנם אזרח ישראל אך מתגורר ברשות הפלסטינית וממילא מובן הקושי באיתורו לצרכי משפט בישראל.

ד.         על פי מידע מרשם החברות שהוגש מטעם בא-כוח המערער, החברה של מר בדראן, שנטען שהנו מעסיק העובדים הזרים, הינה חברה לניהול קורסים והדרכה שקודם לכן שמה היה "רשת ידע מכללות ובתי ספר בע"מ". על פני הדברים, תקנון החברה שעניינו ניהול קורסים והדרכה, ספק אם הוא מתיישב עם היות החברה חברה המעסיקה עובדים בפרויקטים של בנייה.

ה.        בסעיף 12 לתצהיר מר בדראן, נכתב כדלהלן: "הנני ממשיך ומצהיר כי אנוכי תדרכתי והוריתי לעובדים שלי לדחוף את שמו של חסאסנה מוסטפה, שכן איימתי עליהם שבמידה ולא יזכירו את שמו של חסאסנה, הם לא יקבלו את שכרם". המערער לא עשה דבר כנגד מר בדראן, חרף האמור בתצהירו של מר בדראן.

ו.         כיום, על פי סעיף 13ב לחוק עבירות מנהליות, שנכנס לתוקף בתחילת שנת 2010 וחל על הבקשה הנוכחית, ניתן למעשה להאריך מועד ככלל במקרה של מניעות מלהגיש הבקשה במועד, וככל שהבקשה הוגשה מייד לאחר תום אותה מניעות. ברור שבנסיבות המקרה, התנהלות המערער אינה עונה על האפשרות להארכת מועד במקרה שלפנינו. ככלל, ככל שהאיחור בהגשת הבקשה הוא ארוך יותר, אזי הראיה המצדיקה את האיחור צריכה להיות טובה יותר. בנסיבות המקרה שלפנינו, הראיה של תצהיר בדראן מפוקפקת, היא נבחנה כבר על ידי התובע המוסמך ונדחתה על פי החומר שהיה בפניו והתנהלות המערער לאורך כל דרכו מאז השתת הקנס ועד היום רצופה תקופות איחורים כה ארוכות שבנסיבות המקרה אין מקום להיעתר לבקשה.

5.         סוף דבר, הערעור על החלטת בית הדין קמא שדחה את הבקשה להארכת מועד להישפט - נדחה בזאת.

ניתן היום, ט"ו אדר תשע"ג (25 פברואר 2013), בנוכחות הצדדים.